מאת מני פרסול


חברי הלהקה, בעלי מקצועות חופשיים שמגיעים מכל תחומי החיים, עושים שיעורי בית ומגיעים מוכנים לחזרות.  כך הפכה המקהלה הקאמרית רמת גן, בניצוחה של חנה צור, לסיפור הצלחה

ערבו של אחד מימי השבוע בבית "יד לבנים" ברמת גן, מתגודדים אוהבי מוזיקה רבים, כדי להאזין לחזרה של "המקהלה הקאמרית רמת גן".  "זה מצוין", אומרת חנה צור, מייסדת, מנהלת ומנצחת הלהקה.  "אנחנו פותחים את החזרות שלנו לקהל, ובדרך זו, חברי הלהקה מתמודדים עם הנוכחות של קהל אמיתי, גם כשהם מתאמנים אחת לשבוע."

הזמרים, בעלי מקצועות חופשיים שמגיעים מכל תחומי החיים, כבר הגיעו מוכנים מהבית.  "הם מקבלים שיעורי בית", מסבירה חנה.  "בכל פעם זה דיסק עם היצירה הקלאסית שצריך ללמוד, ואת התווים שמלווים אותה".

את קשוחה עם הזמרים?
"לא מדובר כאן על קשיחות, אלא על מקצועיות.  ישנה תחרות איומה בתחום המוזיקה, כי אתה חשוף לביקורת נוקבת ואף אחד לא מרחם עליך.  קריין שמשדר ברדיו יכול להגיד סליחה אם הוא טועה במהלך השידור, וזה מתקהל בלי בעיה.  במוזיקה, אם תטעה במהלך קונצרט, אז לא ישכחו לך את זה אף פעם".

אבל לא מדובר כאן רק על הניצוח, אלא שאת גם המנהלת.  זה בטח מצריך ממך להיות מאוד סמכותית.
"אני מקשיבה לכל זמר, ומהבחינה הזאת האווירה היא פנטסטית.  הניצוח הוא עניין מאוד דומיננטי, והזמרים יודעים שהמנצח קובע כי הנסיון שלו מכריע.  אני מאוד מקפידה על אווירה חיובית ועל זה שלכל אחד תהיה האפשרות לבטא את עצמו, אבל המילה האחרונה היא שלי."

והאישה הזאת יודעת על מה היא מדברת.  כי מי שמספר על תקרת הזכוכית שמונעת מנשים להתקדם, כנראה לא הכיר את חנה צור, נשואה עם ילד אחד.  זמרת אלט, מורה למוזיקה ומנהלת מוסיקלית של פסטיבלים, מציינת השנה צור 15 שנות פעילות למקהלה מרמת גן.  "עם השנים, היה לי חוג חברים רחב של זמרים", מתארת צור.  "כמה מיהם פנו אלי וביקשו שאקים מקהלה.  במאי 1992, החלטתי שאני עושה את זה, ובפרק זמן של שבוע היו לי 24 זמרים."

היום הלהקה מונה קרוב ל-45 חברים.  "כל הזמרים שלי מקצוענים", אומרת צור.  "הם יודעם קריאת תווים, לומדים פיתוח קול ויכולים לעמוד מול קהל.  כשמדובר במקהלה של זמרים, הם חייבים לדעת להקשיב למה שקורה סביבם בזמן קונצרט, מוכרחים להיות מודעים לכל טון ולכל תו."  את גוף האדם היא מכנה "שיר השרירים", כי "הקול מורכב מכל הגוף.  לא נולדים עם היכולת הנכונה לנשום בעת שירה.  הזמר לומד להשתמש במיקרופונים הטבעיים שלו".

"כולם עניים במוזיקה קלאסית"

צור נולדה בתל-אביב.  כילדה, תמיד אהבה מוזיקה, ובבגרותה שרה במקהלת "רינת" ובחבורת "רננים".  לאחר שסיימה את הלימודים במדרשה למורים למוזיקה ובחוג למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, היא שימשה כמנצחת של תזמורות רבות.  עם שלל הפקות מאחוריה, צור יודעת עד כמה קשה להרים הפקה.  "מוזיקה קלאסית היא עסק יקר, גם למוכר וגם לקונה," היא מסבירה.

יש כסף בתחום הזה?
"אל תצחיק אותי.  כולם עניים במוזיקה קלאסית, ואי אפשר ליצור שום דבר בלי מימון ותמיכה.  כל הזמרים במקהלה עובדים בהתנדבות, למעט הסולנים שמקבלים שכר סמלי.  למעשה, בלי התקציב שנותן לנו ראש העירייה צבי בר, שתומך במקהלה מהיום הראשון שלה, לא היינו יכולים לשרוד."

יהיה מי שישאל, למה צריך בכלל את המקהלה.

"אפשר להגיד את זה על כל דבר.  אפשר להסתדר גם בלי סיפרות, קולנוע, תיאטרון וספורט, אלא שלכל עם יש אוצר זיכרון תרבותי לאומי משלו שצריך להנציח.  מדובר כאן באומנות, שנותנת במה למי שעוסק בה, ומאפשרת הנאה למי שבא לשמוע אותה."

כשמתבוננים על הקהל שמגיע לצפות בקונצרטים של מוזיקה קלאסית, אי אפשר שלא להתעלם שלרוב מדובר במבוגרים, אפילו קשישים.  אין דור צעיר שנכנס לתמונה, ואם זה יימשך ככה אז בעתיד לא יהיה קהל למוזיקה קלאסית.  "אני לא מסכימה", סותרת צור את הטענה.  "תרבות הפנאי מאוד מפותחת בישראל, ולבני 40 ו-50 יש יותר זמן פנוי והם מחפשים תרבות.  העובדה היא שהאולמות מלאים, ולמעלה ממיליון איש חתמו על עצומה נגד סגירת ערוץ הרדיו של "כל המוזיקה", כשהיתה הצעה כזו."

"אנחנו מופיעים גם לפני בתי-ספר, כי טעם מוזיקלי זה דבר שמתפתח דרך שמיעה.  כשאנחנו מבצעים, האוצר הקלאסי הזה יוצר גישור בין תרבויות שונות."

סיבוב הופעות

ואכן, פעילות המקהלה הביאה לה חשיפה בינלאומית.  ערוץ המוזיקה "מצו" הקליט הופעה של המקהלה בתיאטרון "היהלום", ולא מכבר חזרה מסיבוב הופעות בצרפת.  "היינו בחבל בורגונדי", מספרת צור.  "הופענו בשלוש כניסיות מלאות בקהל, שלא חדל ממחיאות הכפיים בסוף ההופעות.  רק שם הבנתי, עד כמה הרמה שלנו גבוהה, ועד כמה הצלחנו.  חברי הלהקה מגיעים מכל תחומי החיים, מכל המקצועות האפשריים, אבל הם הפכו למקצוענים אמיתיים."

עד כדי כך מקצוענים, שעוד ב-1993, פנו אליהם נציגים מהפקת הסרט "רשימת שינדלר", והציעו להם להששתף בפסקול הסרט.  חברי המקהלה הסכימו, וביצעו את "ירושלים של זהב" שמופיע בפסקול הרשמי של הסרט.  "זאת היתה חוויה מרגשת, ויותר מכל, גאווה גדולה לנו ולעיר רמת גן, שדווקא אנחנו נבחרנו לבצע את השיר", מתארת צור.

ההתמקצעות עם המקהלה פתחה לפני צור עוד דלתות בעולם המוזיקה.  "בזכות המקהלה הקאמרית, קיבלתי את המינוי להיות המנהלת האומנותית של פסטיבל אבו גוש", היא מתארת בהתלהבות.  מזה 13 שנים, וכשהיא זוקפת לזכותה 25 פסטיבלים באבו גוש, צור אחראית על בחירת ההרכבים המוזיקליים השונים שיופיעו בפסטיבל.

"להיות בפסטיבל, פירושו לטעום משכרון המוזיקה, שאין דומה לה, השואפת ליופי, לשלמות ולהנאה חושית מהצלילים", כותבת צור בהקדמה לתכנית הפסטיבל.  "כל אחד מכם מכיר את אבו גוש בגלל החומוס, ואני רוצה להביא לתודעה של הציבור גם את ברהמס, שוברט, מוצרט ובאך", היא אומרת.  "אין פוליטיקה בפסטיבל הזה, רק מוזיקה, ורק כאן אפשר לשמוע מקהלה יהודית שרה יצירות פרוטסטנטיות בכניסיה קתולית".

גם המקהלה הקאמרית של רמת גן מופיעה באבו גוש.  אין כאן סתירה, מאחר ואת המנהלת של המקהלה וגם המנהלת האומנותית של אבו גוש?

"שאלה מצוינת.  בכל הפסטיבלים בעולם, המנהל המוזיקלי הוא איש מבצע, מישהו שגם עובד הלכה למעשה בתחום המוזיקה ומנהל הרכב משלו.  זה מקובל, שמנהל שכזה נותן במה גם להרכב שלו, וכך אני עושה."

כמו שחקן כדורגל שעולה למגרש
בזמן שתקראו שורות אלו, פסטיבל אבו גוש, שנערך בחג השבועות, כבר יהיה מאחורינו.

בשיחה מוקדמת עם סולנית המקהלה דפנה זהבי, היא לא יכולה להסתיר את ההתרגשות.  "בעבר, לא הייתי ישנה לפני קונצרט", אומרת זהבי, 54, מקיבוץ נען.  "הייתי מגיבה קשה מאוד לכל דבר שהיה קורה סביבי, בלי שתכננתי אותו.  עם הזמן, התרגלתי להיות נינוחה."

ואיך עושים את זה?
"בחיי היום יום, אני מאמנת אישית לעסקים, ולקחתי הרבה מהתחום הזה לחיים האישיים שלי.  היום, אני עולה לבמה עם אותה דעה צלולה של שחקן כדורגל שעולה למשחק.  כשאני על הבמה, אני צריכה להשתחרר מהפחדים ומי הדאגות, כי הקול שלי צריך להיות נוכח בכל מקום באולם."

איך את רואה את התפקיד של המקהלה הקאמרית?
"כאדם פרטי, המקהלה נותנת לי אפשרות להיות חברה במסגרת מוזיקלית.  מעבר לכך, זו מקהלה ייצוגית של עיריית רמת גן שמעניקה כבוד לעיר, הן בישראל והן בעולם."